פרשת וארא

שבת מברכים ראש חודש שבט
"ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה" (פרק ו' פסוק ט')

מתקרבים אנו אל סיומו של סמסטר א', יוזמים ומבצעים שיחות אישיות רבות, ומנסים בכל דרך שהיא- להשפיע, לשנות ולקדם את כל תלמידינו באשר הם.
השאיפה הראשונה והמורכבת של כל מחנך(ואף הורה) היא שהתלמיד ישמע את דרכינו- כלומר יקשיב ויפנים, וגם אם בסופו של יום(או תהליך) יקשיב וינקוט בדרך אחרת הרי זה לאחר שפתח את אוזנו וליבו לדרכינו.
אבל לעיתים נמצא התלמיד- במשבר גדול, בתקופה לא טובה, בבלבול, בהסחה משמעותית, שמונעת ממנו את היכולת לשמוע בכלל.
נתאר לעצמינו את בני ישראל במצור- הם שקועים כבר מאות שנים בעבדות, בארץ לא להם, באנטישמיות, במחנות כפיה, אי אפשר ככלל לבקש מהם להקשיב לצרכיו של משה רבינו-ואכן הם אינם מקשיבים, בשלב הראשון,
"מקוצר רוח ומעבודה קשה".
למדתי עם הצוות החינוכי השבוע כי ישנן שתי גישות שניתן לנקוט בשיח מול התלמיד או העם על מנת לסדר את אוזנם או את ליבם.
ה"משך חכמה"(רבי שמחה הכהן מדווינסק) מפרשני התורה של העת החדשה כותב בפירושו לפסוק: "אדם שגורלו מר וקשה בהווה, אין דעתו פנויה לקבל הבטחות לעתיד הרחוק, בני ישראל שנשימתם טרופה עליהם מחמת קושי העבודה, אינם קולטים כלל את דבריו של משה, האומר להם כי בעתיד יביאם אל ארץ טובה, אין להם כל עניין במה שיהיה לעתיד, קודם כל הם רוצים רק להיחלץ מהמצוקה בה הם נתונים כרגע ולכן אומר להם השם יתברך, למשה כי ידבר רק על ההווה: 'להוציא את בני ישראל ממצרים' ".
כלומר אם יתחיל משה לדבר עם העם על עומק, חינוך, קדושה, עתיד ורוד וכד', הם בכלל לא ישמעו לו, כרגע העם רוצה רק לחם לאכול, ביטחון שלא יפגעו בו, ותבן לספק את המכסה היומית של הלבנים.
לעומת ה'משך חכמה'- מדגיש השפת אמת(האדמו"ר מגור) כי משה ממשיך לדבר אל העם אף בשעות אלו את החזון והדברים הגדולים,
" אע"פ שבני ישראל לא שמעו מקוצר רוח ומעבודה קשה, בכל זאת מצווה ה' יתברך להוסיף ולדבר אליהם.
דברי אלוקים מן ההכרח שימשו רושם ויפעלו את פעולתם אם לא לאלתר, הרי בזמן מאוחר יותר, דברים של קדושה אינם הולכים לטמיון ומן ההכרח שישמעו ביום מן הימים ".
יוצא מדברי השפת אמת-שאפשר וצריך לדבר דברי עומק וקדושה, גם אם אלו שבוודאי רחוקים לא ישמעו, על מנת שרחוקים אלו ישמעו ויפנימו ועניין החינוך והעתיד הטוב ישפיע עליהם כבר מעכשיו.
כשמגיעים לאדם או לאומה במשבר, אפשר לנקוט בשתי הדרכים,
בצורך הקיומי בהדגשת ההווה, ומצד שני-בהכללת העתיד ובנתינת תקווה גדולה.
בימים אלו מציינים בירושלים 75 שנה לשחרור אושוויץ מחנה ההשמדה הגדול בהיסטוריה האנושית.
דרך ציון תאריך זה אנו נזכרים בסיפורים רבים מהימים ההם, על היהודי שקם בבוקר וחוכך בדעתו-למה הוא קם?! לתקווה שהינה עוד חתיכת לחם קטנה שתגיע אליו וישרוד הוא את היום, או לתקווה שהכל יגמר וימשיך לביתו, למשפחתו ואולי יישם את תקוותו "ותחזינה ענינו בשובך לציון ברחמים" ?!

צוות יקר
בסוף שיחה אנושית עם תלמיד אנו מתלבטים תמיד מה להדגיש שבועיים ניסיון, "בפכים קטנים" (כמו אצל יעקב אבינו) או בחיזוק הגדול- מה תהיה כשתהיה גדול, למה הנך יכול להגיע?
ברור שניתן לאחוז בזה וגם בזה, אך כשאין ברירה וחייבים להדגיש נקודה אחת, מה עושים?!
זה תלוי בתלמיד, בסיטואציה, במורה, במשמעות השיחה, בזמן השיחה, ביחס לאירוע כזה או אחר, או גם בתקופה בשנה או בחיים בה שיחה זו מתבצעת.
בין אם ננקוט בפתרון הצורך הקיומי, או בחזון הגדול, ברור שההשפעה שלנו בשיח משמעותית ביותר.

שיהיה לכולנו שבת שלום וחודש טוב ומבורך !
בברכה,
הרב ספי שרמן