פרשת ויגש

פרשת ויגש

לאחר נאומו המרגש של יהודה, מתגלה יוסף לאחיו . ופונה אליהם פעמיים, בצורה מאוד דומה אך שונה לחלוטין.

" ויאמר יוסף אל אחיו אני יוסף"

העוד אבי חי.

ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו." ( פרק מה פסוק ג').

ומיד לאחר מכן בפסוק הבא  שוב פונה יוסף אל אחיו.

"ויאמר יוסף אל אחיו גשו נא אלי ויגשו.

"ויאמר אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי מצריימה" ( פרק מה' פסוק ד' )

בתחילה הוא פונה  בשם  " יוסף "  ואחר כך בשם  " יוסף אחיכם "  מהו ההבדל בשתי הפניות ?!

הכלי יקר ( מפרש התורה ) מבין דיוק זה וכותב כך : " לפי שאמר אני יוסף ולא הזכיר אחיכם, על כן נבהלו  נחפזו שם רעדה אחזתם, כי אמרו פן יבקש להיות אויב ומתנקם… על כן נאמר להם שנית אני יוסף אחיכם … אע"פ שהיה לכם למכור אותי לאיזו אומה אחרת, שאינם שטופי זימה  כ"כ , מ"מ' אחיכם אני, ואל יחר בעינכם אשר מכרתם  אותי הנה , למצרים"…

הכלי יקר מדגיש כי יוסף מתגלה ב 2 שלבים לאחיו , בתחילה כיוסף – ללא אחיכם על מנת לכאורה להבהילם, " כי נבהלו מפניו "  ורק לאחר מכן כשראה שנבהלו , הרגיע אותם באומרו אני יוסף אחיכם".

דווקא הדיוק הזה של הכלי יקר  קצת מתמיהה, הרי אנו רואים שלכל אורך התקופה יוסף אינו פונה לאביו בכוונה כדי לא לפגוע באחיו , יוסף בסופו של דבר חס על אחיו אותם אחים שעשו לו עוול כה גדול, ואם כן מדוע ניסה להפחידם מלכתחילה, מדוע לא  התחיל בהתגלות אליהם  כ " אני יוסף אחיכם ?!"

ומצאתי במדרש ( בראשית ר' כה' צג' א' ) ", שמבהלה זו יוקח לימוד ליום הדין כדאמר  ר"א  ) בן עזריה  אין לנו מיום התוכחה , ומה יוסף כשאמר לאחיו אני יוסף  לא יכלו לענות אותו, כשהקב"ה עומד לדין על אחת כמה וכמה ".

המדרש מסביר את הבהלה – יוסף התכוון להבהיל את אחיו , כדי ליצור מסר לדורות ,

כשנבהלים – האדם לא מדבר – מתון בהלה הוא שותק.

כשאדם מגיע לדין בדרך כלל הוא אוסף את זכויותיו, מסנגר על עצמו, מנסה למצוא סיבות לחטאים ולנפשות שלו, מתנצל,  מתכחש , מתפתל , ומבטא בעזרת שפח את רצונו להשתנות.

אך לפעמים כשקורים לנו דברים ואנו מרגישים שאנו בשעת דין ולא בשעת רחמים – אנו נבהלים – ואז פשוט לא צריך לדבר.

השתיקה היא התגובה לבהלה מיום הדין והיא אולי התגובה הנכונה לחלק מן המקרים.

אני רוצה לומר – שכשנמצא האדם ביום הדין  בצרה ובמצוקה הוא לעיתים צריך להגיב בשתיקה, והיא זו שמקרבת אותו אל הדן אותו.

כפי שנאמר על חנה אמו של שמואל: "רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע" (שמואל א') וכך התפילה התקבלה לקב"ה

צוות יקר

עברנו שבועיים מורכבים, הן בחופשת החנוכה והן בחזרתנו ללימודים סדירים.

ראיתי מולי צוות מחויב, מסור, אחראי, אכפתי ובעיקר רגיש וקשוב לתלמידים ולצרכים האחרים.

בנוסף ראינו את החזרה לשגרה – שגרת לימודים ברוכה, מעשית, מקדמת, מכילה, הנותנת הזדמנות וכוח לכל תלמיד ותלמיד.

דיברנו עם התלמידים ודיברנו בתוכנו בסדנאות ביום שלישי ואולי עכשיו, קצת להוריד פרופיל ולהמשיך הלאה בעוז ובענווה.

בשבוע הקרוב אנו מציינים את צום עשרה בטבת בו החל המצור על ירושלים אך בו גם קבעה הרבנות הראשית את יום הקדיש הכללי על קדושי השואה.

איך יכלו אותם אלו " אוד מוצל מאש", לקום(תרתי משמע) לעלות לארץ ולהיות נדבך מרכזי.

לא במילים שהרי ידוע שלא היו דברנים גדולים אלא במעשים.

אמר לי פעם ניצול שואה- שהיום היחיד בו הוא מדבר ובקול הוא בקדיש שהוא אומר ביום הקדוש הכללי- נלמד גם מהם

                                                                           בברכת שבת שלום,

                                                                               הרב ספי שרמן.